בטהובן

No Comments בטהובן
    • אצל בטהובן , הזרם הרגשני הזה, שהיה תת זרם בתקופה הקלאסית, פורץ בצורה בלתי רגילה, במלוא העוצמה. בעיקר אנו רואים זו ביצירות שלו מאמצע חייו. הרומנטיקה אצל בטהובן מתאפיינת בכך שהוא מרחיב את הצורה המוסיקלית (למשל, הסימפוניה התשיעית – גודלה), הקיצוניות הדינאמית של היצירות שלו, המנעד והאפקטים יוצאי הדופן, הכנסת רעיונות חוץ מוסיקליים, המנעות משבירה בין פרקים.
    • נסיכים נותנים לו כסף – והוא מחזיר לו תשובות 'מה שאתה זה בגלל הנסיבות האקראיות של הולדתך – מה שאני זה בגלל עצמי. ישנם ויהיו עוד הרבה נסיכים, אבל בטהובן יש רק אחד'.
    • הסימפוניה החמישית, ניתוח חוץ מוסיקלי על עניין הגורל. קישור לביוגרפיה של בטהובן – בלי שמץ של ציניות, אם לא היה בטהובן מתחרש, כנראה שלא היינו מכירים אותו כ-ה'-בטהובן. החרשות, שהיתה טראומה נוראית שהביאה אותו על סף התאבדות, הפכה אותו למה שהוא.
    • הקלאסיות של בטהובן מתבטאת בראש ובראשונה בשליטה שלו בצורה. הכל תחת שליטה, הכל תחת פיקוח. משהו נשבר בתקופה האמצעית של חייו (שמענו רביעית מיתר, ואח"כ את התשיעית). אבל זוהי רק מראית עין – בטהובן לא היה חושב לכתוב יצירות כמו ברליוז או ליסט. אצלו גם חוסר שליטה, זה שליטה.

הסימפוניה התשעית – שער לרומנטיקה- יוצאת דופן בגודלה ואורכה. מתווספת מקהלה בפרק האחרון, שהוא סימפוניה קטנה בפני עצמו. מכניס אלמנטים שונים – רצ'יטטיב בפרק האחרון, שמקדים את המקהלה. בטהובן גם עורך נסיונות חדשניים בתזמור- לחמישית הוא מכניס טרומבונים וקונטרה פגוט

צורות קטנות – הליד, השיר האומנותי

  • צורות קטנות – הליד, השיר האומנותי
    • בטהובן: לפני הליד/לידר השוברטיאני, ראינו שגם פה השפעתו של בטהובן ניכרת. זאת משום שהתקופה הרומנטית היא תקופה אינסטרומנטלית. בטהובן כתב בעיקר מוסיקה אינסטרומנטלית, ומיעט ביצירות ווקאליות (הרומנטיקאים הבינו שכאן היא נקודות המוצא, באינסטרומנטליות). המעניין בליד, הוא שתפקיד הפסנתר הוא משמעותי והוא החשוב. הפסנתר אינו רק ליווי, אלא הוא דמות בתוך הליד, וזה נובע מהחשיבות של האינסטרומנטליות ברומנטיקה.
    • שוברט
      • דג השמך –
      • גרטשן ליד הכישור
      • שר היער

ראינו את תפקיד הפסנתר בכל היצירות האלו – שוברט לוקח אלמנט ויזואלי (קפיצות הדג, סיבוב הכישור, הרכיבה בלילה) ודרכו הוא יוצר את כל השיר.

  • שומן – עובר עוד צעד אחד קדימה ביצירות שלו. ביצירתו תפקיד הפסנתר נעשה יותר משמעותי. בחיי אישה הפסנתר ממשיך כשהאשה מפסיקה. הפרלודים, האינטרלודים, הוא תמיד ממחיש איך האשה מרגישה.
  • מיניאטורות – המיניאטורה כיצירה קצרה בעלת מבנה חופשי, בדר"כ לפסנתר. דברנו על מספר צורות: בלדה, נוקטורנו, אינטרמצו, אימפרומפטו. שמענו את תמונות ילדות של שומן.
  • תזמור
    • לדעת מי הגבוה ומי הנמוך בכל משפחה. שכלי המיתר היא המשפחה הגדולה יותר בתזמורת

בטהובן

1 Comment בטהובן

לוודיג ואן – בטהובן

לוודיג ואן – בטהובן (1770-1827) מ1816 הוא מלחין בסגנון הרומנטי, אך הוא אינו זונח מאפיינים קלאסיים. את ערכי המהפכה הצרפתית של חירות,שוויון ואחווה הוא מקבל בהתלהבות עצומה, והם מובילים אותו לשינוי בו החברה שמה במרכז את האומן – הוא אינו משרת, אלא שווה ולפעמים אף נעלה לרוזנים ואצילים. מוצרט והיידן לא שונים ממשרתים, היידן בחוזה שלו היה נדרש לטפל בפאות נגני התזמורת. בטהובן ראה את האתנן על יצירתו כמובן מעליו. הוא לא הודה לפטרונים שלו, ולפעמים גם זלזל בהם בצורה מופגנת. "מה שאתה [בטהובן לנסיך] זה בגלל הנסיבות האקראיות של הולדתך…ישנם ויהיו אלפים כמוך, אבל בטוהבן אחד ויחיד"

באתר

הרומנטיקה של בטהובן תתאפיין בהרחבת היצירות המוסיקליות. קיצונות דינאמית (אפקטים של פיאנו פורטה) פער בין יצירות מונומנטליות ענקיות (תזמורת ומקהלה) מול יצירות קטנות לפסנתר, הכנסה של רעיונות חוץ מוסיקליים ליצירות. בטהובן נמנע מלשבור פרקים באמצע. בטהובן יחליט שהוא עובר בין הפרק השלישי לרביעי בסימפוניה V מבלי לעצור. ההחלטה להכניס את הקול האנושי כמדיום אינסטרומנטלי היתה של בטהובן.

בטהובן דחה כל גילוי של סנטימנטלית. בשעה שנגינתו הייתה מביאה את השומעים לדמעות, היה אומר עליהם 'טפשים. אמנים עשויים מאש: הם אינם בוכים'. בשונה ממוצרט והיידן (היידן כתב 104,105 סימפוניות, מוצרט כתב 41) בטהובן כתב 9 סימפונית (הוא נלחם בכתיבה: את החמישית לקח לו 5 שנים לכתוב.)

אף פעם לא עולה על דעתו של בטהובן להתייחס למוסיקה שלו כאל צלילים בלבד. כאל 'אוויר שזז'. בטהובן לא סבר כך מעולם. עוזרו של בטהובן, שינדלר, טען שבטהובן אמר לו על החמישית "הגורל מתדפק על הדלת" ועוד אמר על אחת מיצירותיו שהיא תיאור של דיכאון "התקופה ההיא בה כתבתי את הסונטות שלי היתה יותר פיוטית מהתקופה בת זממנו…כל אדם היה מרגיש ..את מעמקי הנפש..מלנכוליה…בלי שאיזה כתובת תהיה כתובה על זה"

acoustic-guitar-407214_640

בטהובן טוען שכשהוא כותב מוסיקה הוא רואה תמונה שאצל המשורר תהפוך לשיר, ואצלו ליצירה מוסיקלית. הסונטה אפסיונטה שלו – מאוד דרמטית. הסימפוניה החמישית של בטהובן הפכה להיות סמל של התמודדות עם הגורל. נבחין בצלילים עצמם , אלה לא המהלכים האלגנטיים של מוצרט, יש בפתיחה עצמה משהו חזק, קשוח.

אגמונט, מחזה של גתה על אומץ לב – יצירתו של בטהובן (שעוסקת במחזה?) כוללת מוטיבים כאלה – מכה קשוחה, מענה דמוי תפילה (כלי הקשת). ההמשך טעון ברגש, מרגישים שיש סיפור מאחורי המלודיה . את אותה התעסקות בגורל, ניתן לראות גם בסונטה הפתאטית של בטהובן באופן מיקרוסקופי.

ורדי הושפע מאותם רעיונות – 'כוחו של גורל', פתיחה לאופרה כלשהי, נותן שם ומתייחס לגורל.

לא מדובר כאן בעניין ביוגרפי של אדם יחיד. הגורל – אותו כוח בלתי מובן, תקיף ואטום – מופיע בתרבות האנושית משחר ימיה. האדם תמיד ניסה להתמודד עם הגורל, רוב הגיבורים הטראגיים היווניים התמודדות עם הגורל והפסידו.

את כל היצירות הבשלות שלו, בטהובן כתב באמצעות שמיעה פנימית – היות והוא הלך והתחרש.  עד לסוף המאה ה18 בטהובן היה הגאון הצעיר היהיר שמודע לכוחו, עתידו הכלכלי היה מובטח, וכוירטואז-סולן הוא היה כוכב ידוע בקרב החברה הגבוהה הוינאית. הוא עמד חסר אונים מול מכת הגורל הפרטית שלו  – החרשות. בתחילה, התחרשותו מפורשת כפיזור נפש, בלבול קל. ב1800 היא הלכה והתגברה עד שבטהובן הדיר את עצמו מכל מפגש חברתי, והוא מפסיק גם להופיע כפסנתרן. הכאב הנפשי הזה היה עצום, היות ובטהובן היה אדם גאה.